החלטה בתיק רע"א 6998/11

1.            מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) ברע"א 35825-06-11, בו ניתנה רשות ערעור והערעור נדחה ברובו ביחס להחלטתו של בית משפט השלום (השופטת מ' אביב) בת"א 20188-05-11, במסגרתה נקבע כי למבקש אין זכות חזקה במקרקעין שבנדון ולפיכך עליו לסלק ידו מהם.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.            ב"בקשה בהולה להסרת פלישה טרייה" שהגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים, נטען על ידו כי הוא בעליו של מגרש מקרקעין בגודל של 46.51 דונם בשכונת ואדי אלג'וז בירושלים. עוד נטען על ידו כי המבקש פלש באותו היום למקרקעין "בלווי של יותר מ-40 בריונים", ביצע בקרקע עבודות והציב בה ציוד. הסעד שהתבקש על ידי המשיב הוא "צו לפיו יורה על המשטרה למלא את חובתה לחוש לעזרתו של המבקש". סיועה של המשטרה בפינוי המבקש מהמקרקעין התבקש במסגרת זכות העזרה העצמית שטען לה המשיב מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

           על אף שהבקשה שהוגשה לבית משפט השלום כוונה ביסודה למתן סעד כלפי משטרת ישראל, עולה מהמסמכים שלפני, לרבות מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום ואף מתשובת המשיב לבקשת הרשות לערער, כי בית משפט השלום הכריע הלכה למעשה בשאלת החזקה במקרקעין. זאת לאחר שהמבקש הגיש תגובתו והמשיב הגיש "תשובה חלקית לתגובה" ולאחר שהתקיים בבית משפט השלום בירושלים דיון במעמד שני הצדדים, במסגרתו נחקרו הצדדים על תצהירים שצורפו לבקשה ולתגובה.

            המבקש טען, בין היתר, בבית משפט השלום כי יש למחוק את בקשתו של המשיב להסרת הפלישה שכן מדובר בבקשה לסעד זמני אשר לא לוותה בתביעה עיקרית בתיק כמצוות תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד טען המבקש כי המשיב אינו "מחזיק" בקרקע שכן מכר אותה לאחר כשנה ולפני הדיון בבית משפט השלום. טענה זו התבססה על האמור בסעיף 21 ל"תשובה חלקית לתגובה" שהגיש המשיב ובו צויין כי "מקרקעין אלו אכן הועברו לאחרים , צד ג' שהוא זה שמפתח אותם ובנה אותם...", וכן על בסיס האמור בחקירתו של המשיב בבית המשפט במהלכה מסר כי מכר את המקרקעין לצד ג' (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-2). לשאלת בית המשפט שהופנתה למשיב: "אז מדוע ענית לי קודם שלא העברת את השטח לאחר?", ענה המשיב "לא שמתי לב" (שם, בעמ' 4, שורות 6-7).

           בית משפט השלום דן בטענות השונות שהעלו הצדדים ובסופה של הכרעה קבע כי למבקש אין זכות חזקה במקרקעין וכי עליו לסלק ידו מהם וכי על משטרת ישראל לסייע למשיב בסילוקו של המבקש מהמקרקעין. באשר לטענה הפרוצדוראלית שהעלה המבקש, קבע בית משפט השלום כי בקשתו של מחזיק להסיר פלישה טרייה עומדת בפני עצמה והיא אינה כרוכה בהגשת תביעה אחרת כלשהי לבירור מעמיק של הזכויות במקרקעין. מעיון בהחלטת בית משפט השלום עולה כי הוא לא הכריע בטענתו של המבקש לפיה למשיב אין חזקה במקרקעין היות שמכר אותם לצד ג' כשנה לפני כן. כנגד ההחלטה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

           בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור, בדן יחיד, על מנת לייתר את ההכרעה במחלוקת האם החלטת בית משפט השלום היא "החלטה אחרת" או "פסק דין". הערעור נדחה לגופו, אך בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום קבע בית המשפט המחוזי כי יש לסווג את הבקשה שהגיש המשיב כבקשה למתן סעד זמני, בכפוף לכך שהמשיב יגיש לבית משפט השלום תביעה עיקרית. בית המשפט המחוזי נימק קביעתו זו בכך שהמשיב נקט הליך שאינו מוכר בדין משום שהסעד שביקש מבית המשפט "האזרחי" הוא סעד "מנהלי" המכוון כנגד המשטרה ומשכך לכל היותר ניתן לראות את הבקשה כמכוונת לקבלת סעד זמני בגדרי תובענה עיקרית שתוגש בתוך שבעה ימים. בית המשפט המחוזי האריך למשיב את המועד להגשת תביעתו העיקרית, חרף עמדתו של המשיב כי לא נדרש כלל להגיש תביעה נוספת כלשהי. אף בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענתו של המבקש לפיה למשיב אין חזקה במקרקעין היות שמכר אותה לצד ג'. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

3.            הבקשה רובה ככולה מושתתת על טענות עובדתיות שהוכרעו על ידי הערכאה המבררת. מעבר לטענות אלה מדגיש המבקש בבקשתו כי הערכאות הקודמות לא התייחסו בפסיקתן לטענתו לפיה למשיב אין חזקה במקרקעין שבנדון היות שמכר אותם לצד ג' כשנה עובר להגשת הבקשה לבית משפט השלום. החלטתי לאפשר לצדדים השלמת טיעון בכתב בשאלה האם החלטת בית משפט השלום היא "פסק דין" או "החלטה אחרת", ואם מדובר בפסק דין - האם הערעור עליו היה צריך להיות בזכות בפני מותב שלושה. הצדדים, כל אחד מטעמיו הוא, מסכימים כי הערעור בבית המשפט המחוזי היה צריך להתברר לפני מותב שלושה. כמובן, הסכמת הצדדים בנושאי סמכות עניינית והרכב המותב אינה קובעת.

דיון והכרעה

4.            סדרי דין מהסוג של סמכות עניינית, ערעור בזכות או ברשות, מותב תלתא או דן יחיד אמורים להיות מוכרעים בשלב הכניסה להליך. תחום זה של המשפט אינו תחליף לדין המהותי. עם זאת, לעיתים יש קשר בין שני התחומים ובכל מקרה לא תמיד תוכל ערכאת הערעור להתעלם מטעות בנושאים האמורים גם אחרי שההליך הסתיים בערכאה הדיונית. יובהר, כי הנושאים הדיוניים מורכבים הם ודווקא בשל כך יש תועלת בהצגת הכללים גם לגבי תיקים עתידיים.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה וכן בהשלמת הטיעון בכתב, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן בידי המבקש רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור גופו. מסקנתי היא כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי שידון בערעור על החלטתו של בית משפט השלום (שהלכה למעשה היא פסק דין) - בזכות. הדיון בערעור יתקיים לפני מותב תלתא.

           רוצה לומר שמלכתחילה צריך היה בית המשפט המחוזי לדון בהליך הערעורי שהוגש אליו על ידי המבקש במותב תלתא. נדמה כי ההכרעה בסוגיה זו נעוצה בסיווג הדיוני ביחס להליך שהתנהל בבית משפט השלום - "החלטה אחרת" או "פסק דין".

5.            בפתיחת המסע יצויין כי צדק בית המשפט המחוזי בהטעימו כי המשיב נקט הליך שאינו מוכר בדין בהגישו לבית המשפט "האזרחי" בקשה למתן סעד "מנהלי" המופנה כלפי המשטרה. הלכה היא כי ביחס להחלטה של המשטרה שלא לסייע בידי מחזיק במימוש הסעד העצמי המוקנה לו מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, רשאי המחזיק לעתור לפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אשר לו בלבד מסורה הסמכות העניינית להוציא צו המכוון למשטרה ומורה לה לסייע בהסרת הפלישה. זוהי הלכה מושרשת של בית המשפט העליון שנפסקה במותב של חמישה שופטים בבג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי של הכסא הקדוש נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1) 225, 241 (1971) מפי הנשיא ש' אגרנט (ראו גם: יהושע ויסמן דיני קניין החזקה ושימוש, בעמ' 115 (2005)). גם אם ניתן להרהר כארבעים שנה לאחר שנפסקה ההלכה על אודות הצדקתה, ואינני מביע עמדה, הרי שזוהי ההלכה הפסוקה המחייבת אשר יושמה על ידי בית משפט זה בעשורים האחרונים (ראו למשל: בג"ץ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו(4) 349 (1982); בג"ץ 896/78 חברת חיים ליפשיץ ושות' לבניין בע"מ נ' שר המשטרה (31.12.1989); בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים, פ"ד נט(1) 331 (2004)).

           במקרה דנא הצדדים וגם בית משפט השלום לא עוררו את סוגיית הסמכות והדיון בהליך נמשך. ברם, כפי שעולה מהמסמכים שלפני, לרבות מפסק דינו של בית משפט השלום, מפרוטוקול הדיון ואף מתשובת המשיב לבקשה זו, בית משפט השלום המשיך לדון בבקשה כאשר במוקד הדיון לא עמדה מעורבות המשטרה במימוש הסעד העצמי. הואיל והצדדים - ככל הנראה בהסכמתם ובהסכמת בית המשפט - לא ניהלו הליך שהסעד המבוקש בו מחייב דיון לפני בית משפט זה, אין לעורר בשלב הנוכחי את שאלת הסמכות העניינית ביחס לכך. יש לעבור עתה לשאלה מה טיב ההליך שאכן התנהל בפני בית משפט השלום כדי שניתן יהיה להשיב לשאלות הנותרות של סדר דין וסמכות.

6.            התמונה המצטיירת היא כי בית משפט השלום ראה לנגד עיניו תביעה להסרת פלישה טרייה בין פרטים, במתכונת בה מתנהלת תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין, חרף העובדה כי ההליך נפתח בבקשת מתן צו המכוון אל המשטרה.

           סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע כי:

"מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק...".

יושם אל לב כי תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין היא תביעה להגנת החזקה בה אין מבררים את הזכויות לגופן, אלא מחזירים את המצב לקדמותו כמו שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע. כלשון הסעיף, "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק". הסעיף מקנה זכות למחזיק בתור שכזה. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין שאינו רלבנטי לענייננו הוא סעיף המקנה סמכות לעשיית דין עצמי - תוך שימוש בכוח סביר, בהתאם לתנאי הסעיף לרבות שעל המחזיק לפעול בתוך 30 ימים מיום הפלישה (לגישת המשפט העברי בנידון ראו: בר"ע (מחוזי ב"ש) 768/02 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם, פ"מ תשסג(2) 267 (2003)).